החלטה בתיק רע"פ 5769/04

1.        המבקש, אחמד שלבי, היה בעת הרלוונטית לכתב האישום בעל מזנון בעפולה. בכתב אישום שהוגש נגדו לבית משפט השלום בנצרת נטען, כי במהלך חודש אפריל של שנת 2000, הוא העסיק במזנון אשה (להלן: "המתלוננת"), ובמהלך עבודתה ביצע בה מעשה מגונה בכח. כן נטען, כי המבקש ניסה להניע את המתלוננת לקיים עימו יחסי מין תוך השמעתם של איומים כלפיה, והוא הטרידה בשיחות טלפון, ואף גרם נזק לרכבה. בגין כל אלה יוחסו למבקש העבירות לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 וכן סעיפים 348(א), 458, 192, 413ה, 379 וסעיף 452 בשילוב עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

           במהלך הדיון שהתקיים בבית משפט השלום, הכחיש המבקש את המעשים שיוחסו לו, וטען כי המתלוננת קיימה עימו מרצונה מערכת יחסים ממושכת, וכי היא מעלילה עליו עלילת שווא. דא עקא, גרסה זו לא התיישבה עם הודעות שנרשמו מפיו של המבקש במהלך חקירתו, בהן טען כי לא ניהל עם המתלוננת מערכת יחסים כלשהי. בנסיבות אלו העדיף בית משפט השלום את עדותם של המתלוננת ובעלה על פני עדות של המבקש והעדים מטעמו וקבע, כי "גרסתה של המתלוננת הייתה עקבית וסדורה. המתלוננת השאירה רושם של מי שהעידה מתוך כאב ופחד מפני הנאשם ... מנגד עדותו של הנאשם הותירה בי רושם עז של חוסר אמינות, בלשון המעטה ... שרשרת העדים שהופיעו מטעמו, כאשר בפיהם תיאום גרסאות מפתיע, יש בו משום חיזוק לתחושה קשה זו" (עמוד 9 להכרעת הדין). לאור זאת, הורשע המבקש בכל העבירות שיוחסו לו, ועונשו נגזר לארבע שנות מאסר, מהן שנתיים בפועל, קנס בסך של 5,000 ש"ח, והוא חויב לשלם למתלוננת פיצוי בסך של 15,000 ש"ח.

           המבקש, אשר לא השלים עם הרשעתו, ערער עליה בפני בית המשפט המחוזי, אולם הערעור התקבל בחלקו בלבד, כאשר הוא זוכה מאחת העבירות בלבד, בעוד שההרשעה בעבירות הנוספות שהופנו כלפי המתלוננת נותרה על כנה. בית המשפט מצא כי מסקנותיו של בית משפט השלום מעוגנות היטב בחומר הראיות, ולא נמצאה עילה להתערב בהן. לאור זיכויו של המבקש מאחת העבירות, הקל בית המשפט המחוזי בעונשו והעמידו על 22 חודשי מאסר.

           עתה עותר המבקש להביא את עניינו בפני ערכאה שלישית, אולם לאחר שעיניתי בבקשה ובנספחיה לא מצאתי כי הוכחה עילה לכך. הבקשה אינה מעוררת שאלת משפט בעלת השלכות כלליות, וגם לגופה אין היא מחייבת ליבון נוסף. המבקש מלין על כך כי בבית משפט קמא נשללה ממנו זכות הטיעון, כאשר הוא נדרש להגיש את טיעוניו בכתב. טענה זו אין בידי לקבל, באשר זכות הטיעון, בין אם בכתב ובין על-פה, תכליתה להביא בפני בית המשפט את השקפתו של בעל הדין על הסוגיות הטעונות הכרעה, ואת הזכות הזו מיצה המבקש עד תום. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום כ"ו בטבת תשס"ד (20 בינואר 2004) נקבע, כי המבקש יסכם את טענותיו בכתב, וכן ניתנה לו האפשרות להגיב על סיכומי המשיבה. אולם בית המשפט לא הסתפק בכך, וגם זימן את הצדדים להתייצב בפניו לאחר הגשתם של הסיכומים, ומשעשו זאת ביום ט"ז באדר תשס"ד (9.3.2004), שב בא-כוחו של המבקש וטען בעל-פה.

           טענה נוספת אותה העלה בא כוחו של המבקש, היא כי בית משפט קמא שגה כאשר לא בחן אם התקיים קשר סיבתי בין השימוש בכוח אותו הפעיל המבקש כנגד המתלוננת לבין הסכמתה, והסתפק בהוכחת קיומו של הכוח בלבד. לשם ביסוס טענה זו הסתמך בא כוח המבקש על נוסחו הישן של סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, לפיו העדר הסכמתו של הקרבן היה צריך לנבוע מהפעלת כוח פיסי על ידי המטריד. על נוסח זה נמתחה ביקורת רבה עד שתוקן (תיקון מס' 61 לחוק העונשין, התשס"א-2001), והביטוי "עקב שימוש בכח" הושמט מלשון החוק (לביקורת על נוסחו הקודם של הסעיף ראו ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3), 289). אולם גם בטענה זו לא מצאתי ממש, הואיל ומפסק דינו של בית משפט קמא עולה בבירור, כי הדרישה לקשר סיבתי לא נעלמה מעיניו, ובטרם דחה את הערעור הוא השתכנע בדבר קיומו, כאשר קבע בזו הלשון: "המתלוננת העידה כי המערער נכנס למטבח תפס אותה בכתפיים והתחיל לנשק אותה. כן היא מציינת 'אני רציתי לצאת מזה והוא לא נתן לי...' ", ובהמשך: "ע"כ נתקיים כאן היסוד הדרוש לפי נוסח הסעיף הקודם - 'עקב שימוש בכח' "  (ההדגשות במקור) (עמוד 4 להכרעת הדין).

           לאור כל האמור, הבקשה לרשות ערעור נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של גזר הדין.

           ניתנה היום, ב' בתמוז תשס"ד (21.6.2004).

                                                                                                  ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /שב התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: